"היי, איך אתה אבא של רני? אתה המאמן שלי…"
כך אמר לי אחד החניכים שלי, ילד בן 4 מקבוצת הגנים, כשנפגשנו במקרה בכניסה לגן של הבן שלי, רני. סיטואציה טבעית ושאלה תמימה, אך כזו שהאירה בי נקודה עמוקה יותר – היכולת שלנו להחליף כובעים בחיים, ובמיוחד על המגרש.
מאמן, אבא ושחקן – שלושה כובעים, מטרה אחת
בתוך המגרש, כשאני עובד עם הילדים, אני נדרש ללבוש כמה כובעים. בהתחלה – כובע האבא: הכובש שמכיל, מחבק ועוטף. הכובע הזה חשוב במיוחד, כי הוא יוצר תחושת ביטחון אצל הילדים ונותן להם מרחב לגדול ולצמוח.
אחריו מגיע כובע המאמן – זה שקובע מסגרת, נהלים וסדר. כמאמנים, יש לנו אחריות ליצור סביבה מאורגנת וממוקדת שבה כל ילד יודע את מקומו ויודע מה מצופה ממנו. המסגרת הברורה הזו מאפשרת לילדים להתרכז במשחק, להשתפר וללמוד מתוך עשייה.
ובסוף, יש את כובע השחקן – זה שמביא את הניסיון האישי מהמשחקים, מהחוויות ומהאתגרים במגרש. הכובע הזה מאפשר לי להתחבר לילדים בגובה העיניים, להראות להם דרך הדגמה אישית כיצד להתמודד עם מצבים במגרש ואיך ללמוד מכל רגע.
לדעת להוריד את הכובע בזמן הנכון
אבל אולי הדבר הכי חשוב הוא לדעת מתי להוריד את הכובע. בדיוק כמו במגרש, כשנגמר האימון אנחנו צריכים לדעת לתלות את הכובעים שלנו ולחזור להיות פשוט "הילדים של…". להשאיר את הרגשות של המגרש על הדשא, ולהגיע הביתה ממוקדים ונוכחים עם המשפחה.
היכולת הזו – להחליף כובעים ולדעת מתי להסיר אותם – היא חלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי שאני מנסה להעביר לילדים. להיות מקצועיים ומחויבים על המגרש, אבל לדעת לשחרר כשזה נגמר. בסופו של דבר, הכובעים הללו הם חלק ממה שמגדל אותנו כמאמנים, כהורים וכאנשים.
